באוקטובר 1948, בעת ההפוגה השנייה שהוכרזה ע"י האו"ם, פתחו כוחות "צבא ההצלה" בפיקודו של קאוקג'י בפעולות תקיפה באיזור מנרה.
התגרות זו שמשה הזדמנות להפעלת "מבצע חירום" שבו הובסו כוחות קאוקג'י כליל והגליל העליון שוחרר כולו.
כוחות חירם, אשר השתלטו על הכפרים הערביים בגליל בתנועת מלקחיים גדולה ויעילה, גרמו לכך שמאות ואלפים מהערבים יושבי כפרים אלה, יברחו חזרה לארצות מוצאם (סוריה, לבנון, מצריים וכו').
שתי עובדות אלה – שחרור הגליל מחד גיסא, ומאידך הימצאותם של יחידות דיור שניטשו ע"י הערבים במלחמת הקוממיות, השתלבו במסגרת פיזור האוכלוסייה ו"ייהוד בגליל" והביאו להקמתן של ערים חדשות בו.
היה זה השלב הראשון בהתפתחות מערכת היישובים העירוניים באיזור. בשלב השני הוקמו מעברות באיזורים עתירי תעסוקה חקלאית. הגליל העליון היה מיושב עם קום המדינה בקיבוצים שסיפקו עבודה חקלאית או תעסוקה בשירותים, ובתחילת שנות החמישים הוחל במפעל הענק של ייבוש אגם החולה – מבצע שסיפק אתגר ופרנסה לעובדים רבים מתושבי הגליל.
הכפר הערבי "חלסה" התאים מכל הסיבות שהעלינו עד כה להפוך ליישוב יהודי חדש. הוא אף השתלב בשיקולים הגאופוליטיים, שעיקרם ביסוס המאחד ב"טריטוריה", אבטחת "הפרוזדורים" למשאבים לאומיים חיוניים ויצירת "חייצים" לאורך גבולות עויינים.
עם הצלחת מבצע "מרבד הקסמים", בו הגיעו לארץ רבים מיהודי תימן – חברו המדיניות והמציאות יחדיו, וב – 27.8.1949 הובאו כ – 15 משפחות תימנים אל הכפר הנטוש "חלסה" וישבו בה.
תאריך עלייתם של תימנים אלה על הקרקע הוא יום הקמתה של קריית שמונה – עיר עברית חדשה בגליל-העליון.