ההלכה –הפסוקה, לפיה ויתור על זכויות הקשורות להגנת הדייר או לדיור חלוף, יהא בתוקף רק אם הובהרו למוותר הזכויות ומשמעות הוויתור עליהן –ראוי שתחול גם על אישורים, ויתורים והתחייבויות כגון אלו המופיעים בכתב האישור שנחתם במקרה הנדון. הדברים עולים בקנה אחד עם המדיניות המשפטית המצויה והרצויה, המטילה על הבנק חובות גילוי במובן הרחב.

בית המשפט העליון דחה שלושה ערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית משפט המחוזי במסגרתם ערער הבנק, בין היתר, על קביעת בית המשפט לפיה התקבלה תביעתה של לקוחה ונקבע כי הליך החתמתה על כתב האישור בוצע שלא כדין, וכי הנושא באחריות לכך הוא הבנק.

בית המשפט הסביר כי הבנק אמור היה לוודא שניתנו ללקוחה מלוא ההסברים לגבי זכויותיה בבית ומשמעות חתימתה על כתב האישור – אלא שהבנק לא עשה כן. בין היתר נקבע, כי הלקוחה הוחתמה על כתב האישור שעה שכתב המשכון העיקרי כלל לא הוצג לפניה, ואף לא הועבר לידי עורך דינה. עוד נקבע, כי כתב האישור לא כלל הוראה ברורה ומפורשת ממנה יכולה הייתה להבין את משמעות ויתורה על זכותה לדיור חלוף. בנסיבות אלה נפסק כי הבנק נושא באחריות לפגמים בהליך החתמתה על כתב האישור.

הבנק מיקד את ערעורו בקביעת בית המשפט שלפיה כתב האישור משולל תוקף משפטי ואינו מחייב את הלקוחה. הבנק גרס כי ניתנו ללקוחה הסברים מספקים על מהות כתב האישור. יתר על כן, נטען כי ממילא הוכח שהלקוחה הייתה חותמת על כתב האישור, ללא קשר להיקף ההסברים והמידע שהיו ניתנים לה. זאת ועוד, הבנק סבור כי אי מתן ההסברים לכאורה, מקים למשיבה לכל היותר זכות לדיור חלוף אך לא שולל את תוקף כתב האישור מעיקרו, וממילא לא מלמד על היעדר תחולת המשכנתא לגבי זכויותיה בבית.

בית המשפט העליון דחה את שלושת הערעורים וקבע ביחס לטענות בערעור הבנק כי לפי ההלכה הפסוקה ויתור על זכויות הקשורות להגנת הדייר או לדיור חלוף יהא בתוקף רק אם הובהרו למוותר הזכויות ומשמעות הוויתור עליהן. בהמשך קבע בית המשפט, כי ראוי שהלכה זו תחול בנסיבות המקרה גם על אישורים, ויתורים והתחייבויות כגון אלו המופיעים בכתב האישור. הדברים עולים בקנה אחד עם המדיניות המשפטית המצויה והרצויה, המטילה על הבנק חובות גילוי במובן הרחב. הם מתחדדים גם לנוכח חשיבות המסמך  שעליו חתמה הלקוחה- המשיבה, שהתברר בדיעבד כהרה גורל מבחינתה. אכן, כאשר עסקינן במהלך כה משמעותי, מצופה היה מהבנק להתנהג בסטנדרט התנהגות גבוה במיוחד – קרי, לוודא שהובהרו לה כלל זכויותיה, ושהיא קיבלה את כלל האינפורמציה לרבות אפשרות מעשית לעיין  בכל מסמך הרלבנטי לכתב האישור. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי קבע, כקביעה עובדתית שאין עילה להתערב בה, כי בענייננו הבנק לא נקט פעולות כדי לוודא זאת, כאשר בין היתר הוא לא ווידא כי המסמך העיקרי נשוא כתב האישור (הסכם המשכון) הובא לעיונה של הלקוחה. בנסיבות אלה נדחו טענות הבנק כי לא היה מקום לבטל את תוקפו של כתב האישור במלואו, וטענה זו נדחתה, לצד יתר טענות הבנק.

 

לבנק יש אחריות לעסקה

הלקוחה בעלת תואר במשפטים ובמנהל עסקים, הייתה לקוחה של הבנק במשך 35 שנה. לימים היא קיבלה סכום כסף נכבד כירושה והפקידה אותו בבנק בתוכנית חיסכון. במשך כל השנים נוהלו חשבונות הבנק של הלקוחה באופן סולידי, ללא פעילות מסוכנת ובלי פעילות בניירות ערך ובשוק הנגזרים

הלקוחה חלתה במחלה קשה בשל כך היא נתנה לבנה, זמן קצר אחרי שהשתחרר מצה"ל, ייפוי-כוח לפעול בחשבונה. הבן ביצע פעילויות ספקולטיביות ומסוכנות בהיקפי ענק, במניות ובאופציות , בתמיכת (ולעתים גם בהדרכת) פקידי הבנק.

 לאחר כ-3 שנים, בעקבות פעולות המסחר שלא עלו יפה וגביית עמלות מצד הבנק, הצטברו הפסדי-עתק בחשבון - בסכום של כ-20 מיליון שקל. בשלב זה עצר הבנק את הפעילות בחשבון, והגיש נגד הלקוחה תביעה בסך כל סכום ההפסד. בהמשך החזירה הרן לבנק כ-9 מיליון שקל מהחוב, ותביעת הבנק נגדה תוקנה ל-12.3 מיליון שקל.

בתגובה לתביעה נגדה טענה הלקוחה כי האחריות לחוב הענק שצמח לה רובצת על הבנק. לדבריה, פקידי הבנק היו אדישים לעובדה שהחשבון שלה מתנהל באורח מסוכן שאינו הולם את צרכיה, אף שהיו מודעים לכך.

 לטענת עורכי דינה, "הלקוחה לא הפכה את עורה השמרני ולא התערבה בניהול החשבון. פקידי הבנק הבינו זאת אך היו אדישים לכך. הם ניעורו מאדישותם לראשונה כשאזל מלאי הביטחונות".

הבנק, שהגיש את תביעת החוב נגד  הלקוחה, ביקש להטיל את האחריות למלוא החוב עליה לבדה. הבנק טען, בין היתר, כי היא ידעה על הסיכון הרב בפעולות בחשבון ואף חתמה על כל הטפסים הרלבנטיים המסבירים כי מדובר בעסקאות שאלמנט הסיכון בהן רב.

.הבנק כן טען  כי היא חתמה על טפסים למתן אשראי בחשבון, כשהיא יודעת כי החשבון כבר אינו סולידי כמו החשבון הקודם שהיא ניהלה בבנק, אלא מסוכן יותר. בנה של הנתבעת העיד במשפט כי במהלך פעילותו בחשבון הוא היה מתייעץ עם אנשי הבנק, ובמקרים של חילוקי-דעות עמם, ההחלטות היו שלו. כמו כן, העיד כי הוא קיבל סקירות שוטפות מהבנק, וכי הוא ידע שבשוק ההון ניתן להרוויח ולהפסיד כספים.

"החלטת בית המשפט הינה חוליה נוספת בשרשרת הולכת ומתארכת של פסקי דין הממלאים בתוכן מעשי אמירות חוזרות ונשנות, אודות חובת האמון המוטלת על הבנקים כלפיי לקוחותיהם, שמטרתה לאזן במידת מה את הכוח העצום המרוכז בידי המערכת הבנקאית חשבון ואת משמעויותיהן

ובנוגע לחובת הבנק - בית המשפט העיר כי כאשר חשבון מראה על מינוס של מיליון דולר, והבנק מוכן להמשיך לנהלו בתנאי שמערך הביטחונות יתוגבר - הרי שדעת הבנק נתונה יותר לעצמו ולא ללקוח.

בית המשפט ביסס את פסק הדין, בין היתר, על הלכות הקובעות כי חובת הנאמנות והאמון של בנק כלפי לקוח מצדיקה, בנסיבות מסוימות, לראות בבנק אפוטרופוס כלפי לקוח המתנהל כ"מתאבד כלכלי".

עוד נקבע כי הגם שבין הבנק ללקוח קיימת חבות דו-צדדית, "חובת הזהירות של הבנק כלפי הלקוח היא מוגברת בהיותו בעל המקצוע המיומן, במיוחד בעסקאות שאינן יום-יומיות והן פעילות שגרתית של לקוח רגיל. חובת זהירות זו תקפה במיוחד כאשר בעסקאות נוצרות חריגות בתוצאה הכספית הסופית, וכאשר קיימות חריגות מבחינת התנהלותו הרב-שנתית של לקוח מוכר".

בית המשפט  ציין כי "המחוקק נותן לעיתים סמכויות אפוטרופסיות בתחומים מגוונים ביחסים שבין אדם לאדם וגם ביחסים שבין לקוח לבנקאי, בין היתר כיוון שהבנק יכול לשלוט על דרך התנהלות כלכלית נאותה ולא אובדנית של הלקוח...

"כשם שיש בדין הפלילי חובה מכוח הדין למנוע התאבדות פיזית, אזי מכוח חובת האמון והנאמנות המוגברת שבין הבנק לבין לקוחו, מכוח חובת תום-הלב והדרך המקובלת, בשלב שבו מגיע הבנק למסקנה כי התנהלות הלקוח... עלולה לגרום בזמן קצר ל'התאבדות כלכלית' של הלקוח - יש לעצור את פעילותו בחשבון".

הבנק אמור לפקח ולשמור על הלקוח מביצוע פעולות חריגות במהותן או בתוצאתן, שבסיומו של יום יביאו לנזק כלכלי ללקוח, בין אם הוא פועל בעצמו בחשבון ובין אם הוא פועל באמצעות מיופה-כוח, בין אם הדבר נעשה בתרמית ובין אם נעשה תוך אדישות.

, נקבע כי:   לבנק יש אחריות מוגברת כלפי לקוח שפעילותו הפיננסית היא בבחינת "התאבדות כלכלית" בית  המשפט  פסק כי בנסיבות שבהן לקוח פועל באופן העלול לגרום לו להפסיד את כספו ולמעשה "מתאבד כלכלית", חייב הבנק לנקוט פעולות, לרבות עצירת הפעילות בחשבון. בפסק הדין נקבע כי "כשם שיש בדין הפלילי חובה מכוח הדין למנוע התאבדות פיזית, אזי מכוח חובת האמון והנאמנות המוגברת שבין הבנק לבין לקוחו, יש לעצור את פעילותו של הלקוח בחשבון  הבנק אחראי גם הוא לנזקים

שנוצרים בחשבון כזה, ועליו לשאת במחציתם

פסק דין של בית המשפט: הלקוחה והבנק צריכים להתחלק בחלקים שווים בהיקף הנזק בחשבון שהגיע לכ-12 מיליון שקל. המשמעות היא שהלקוחה תשלם לבנק 6 מיליון שקל.