תלמידת בית ספר תיכון, נערה כבת 15. נסעה באוטובוס, ובשלב מסוים פנה אליה נהג האוטובוס, וביקש ממנה ומחברותיה שתעבורנה לשבת בחלקו האחורי של האוטובוסוזאת על מנת ששני גברים חרדים, גברים, יוכלו לשבת בקדמת האוטובוס.

הנערה בקשתו בוצעה אך במקביל  החליטה  הנערה לתבוע את הנהג ואת החברה אותה הוא מייצג בבית משפט על אפליה

 חברת האוטובוסים והנהג טענו כי לא היו דברים מעולם – לטענתם הנהג לא פנה אליה, לא ביקש ממנה לעבור לסוף האוטובוס, וכי היא החליטה לעשות זאת על דעת עצמה.

בית המשפט ציין בפסק הדין כי עדותה של התובעת הייתה אותנטית, וכי ניתן היה להתרשם מתחושת העלבון והפגיעה בה בעקבות האירוע. בית המשפט דחה את טענת החברה, שהתובעות היו צריכות לסרב לדרישת הנהג, וקבע כי הן פעלו באופן הגיוני וסביר. הנהג נתפס בעיניהן כבעל הסמכות, וברצף האירועים, יחד עם החשש שיסולקו מהאוטובוס, אך הסביר כי צייתו להוראותיו.

חוק איסור הפלייה קובע כי: " אין להפלות אדם במתן שירותים ציבוריים בשל העילות המנויות בו – גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות." .

נפסק כי יש להטיל אחריות הן על הנהג, והן על חברת האוטובוסים, מכוח אחריות שילוחית  שכן הנהג פעל לא עבור עצמו, אלא כחלק ממהלך עבודתו הרגיל. עוד נקבע בפסק הדין, החברה לא הוכיחה כי היא פועלת בצורה מספקת על מנת למנוע מקרים כאלה, ועל מנת לאפשר שירות שווה לכל.

 

הבנק סרב לפתוח חשבון

איש ביקש לפתוח חשבון בסניף הבנק וסורב. הגיש תביעה כנגד הבנק

לדבריו הבנק השיב לו רק כעבור מספר חודשים, וגם אז ללא נימוקים כלשהם. לאחר מכן, גם בנק ישראל הודיע לו שאין בכוותנו להתערב בהחלטת הבנק.

 לטענתו מקום שבו לא הוצג כל נימוק או סיבה סבירה לדחיית בקשתו לפתוח חשבון בנק, יש לראות בבנק כמי שפועל בניגוד להוראות הדין, ולחייבו לפתוח את החשבון.

מנגד, הבנק טען כי "קיימת גם קיימת" עילה סבירה לסירובו לפתוח חשבון, אולם מדובר במידע חסוי. לשיטת הבנק, הוא אינו מחויב בגילוי המידע או סיבת הסירוב, והעובדה כי בנק ישראל מצא שלא להתערב בהחלטתו מדברת בעד עצמה.

 נציג הבנק הוסיף וטען שהוא מוכן להציג את המידע בפני בית המשפט, בתנאי שהוא יישאר חסוי ולא יועבר לתובע.

בית המשפט ביקר בחריפות את התנהלות הבנק וקבע כי "מקום בו הבנק אינו מציג את הטעמים, הראיות או הנתונים המשמשים בסיס להחלטתו שלא להיעתר לבקשת התובע לפתיחת חשבון בנק, לא ניתן להורות כי מדובר בהחלטה סבירה".

בעיקרו של דבר, השופט הסביר כי לבית המשפט יש שיקול דעת לבדוק האם החלטת הבנק סבירה או לא. אם נקבע כי לבנק אין חובה לגלות את הטעמים להחלטתו, המשמעות תהיה ביטול שיקול דעתו של בית המשפט, שהרי לא יהיו לו כלים לבחון האם מדובר בהחלטה מושכלת או לא   

השופט המשיך וציין כי בית המשפט אינו "חותמת גומי" לפעילותו של גורם כלשהו, כולל בנק.

השופט אף דחה את טענת הבנק בדבר נכונותו לחשוף את המידע רק בפני בית המשפט, והבהיר כי בית המשפט אינו מנהל הליכים בסתר מול צד אחד. הדבר קורה לעתים בסוגיות הנוגעות לביטחון המדינה, אולם מדובר בחריג, ושאינו מצוין בחוק הבנקאות.

בהמשך פסק הדין נכתב כי "פומביות הדיון, והשוויון בין המתדיינים הוא בבסיס נשמתו של ההליך המשפטי. בקביעה על פיה יכול בית המשפט לעיין בראייה, שאינה בידיעת הצד שכנגד, או בהפרת האיזון בין זכויות המתדיינים יש כדי לרוקן מתוכן את מטרת ההליך המשפטי, וכדי להציב את המערכת כולה לצד מערכות משפט חשוכות".

בתוך כך השופט הסביר כי אפשר שהבנק צדק בהחלטתו ואפשר שהחלטתו מבוססת על טעות, אולם הדרך היחידה לבחון זאת היא "אור היום של ההליך המשפטי", כלשונה.

בסיכומו של דבר, השופט הורה לבנק להודיע תוך 30 יום האם הוא מבקש לגלות את המידע  שבבסיס החלטתה לסרב לפתוח חשבון בנק לתובע. אם המידע לא יוצג, ייראו את הבנק כמי שלא הוכיח כי החלטתו לסרב לפתוח את החשבון הייתה סבירה, ובנסיבות אלו יפתח הבנק את החשבון.

עוד נקבע כי הבנק ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 25,000 שקל 

 

הלוואת משכנתא לקשישה

קשישה כבת 75 מצאה עצמה מתמודדת עם סכנת פינוי מביתה. בהליך משפטי שהתנהל נגד הנושה, התברר שלפני 3 שנים הקשישה הוחתמה על הלוואת משכנתא חוץ-בנקאית מבלי להבין מה המשמעויות שלה.

סיפור הנוכחי החל בהוצאה לפועל, שם נפתח תיק נגד קשישה כבת 75 – המתקיימת מקצבת ביטוח לאומי – למימוש משכנתא על דירתה שבתל-אביב על סמך שטר משכנתא והסכם הלוואה על סך 600,000 שקל שנחתמו על-ידה בשנת 2013. את התיק פתח אדם המפעיל עסק למתן הלוואות חוץ-בנקאיות.

היא טענה שהנושה הלווה לבנה כסף ובמועד החתימה על הסכם ההלוואה ושטר המשכנתא לא היה לה מושג במה מדובר, היא לא ידעה במה בנה הסתבך, והובטח לה ש"יהיה בסדר". עוד לדבריה מדובר במסמכים שנכתבו בעברית והיא לא דוברת או קוראת עברית וודאי שלא ידעה שמדובר בהסכם שמסכן את קורת הגג שלה.

המשיב לעומת זאת טען שהקשישה הבינה היטב על מה חתמה. לטענתו, המסמכים הוקראו לה ולכל מי שהיה נוכח בעת החתימה – עו"ד, חבר, נכדה ובנה – בשפתה (בוכרית). עוד הוא טען שבהליכים אחרים שהתנהלו בנושא היא מעולם לא העלתה טענה באשר לחוקיות ההסכמים.

אולם השופט  פסק לטובת הקשישה וקבע שלמרות החזקה המשפטית שלפיה: "אדם שחותם על מסמך נתפס כמי שבהכרח קרא אותו והסכים לתוכנו", הפעם הנסיבות מביאות למסקנה שונה.

השופט האמין לעדותה של הקשישה, שנתמכה בראיות ובעדויות בנה ונכדה, ושוכנע שהיא לא הבינה את משמעות החתימה וכל שאמרו לה – כנהוג בישראל – הוא ש"יהיה בסדר".

שופט פסק שיש "בסיס ראייתי איתן לקביעה כי המבקשת לא ידעה ולא הבינה שהיא חותמת על הסכם הלוואה או על שטר משכנתא מכוחו שמגבש בתוכו גם משכון זכויותיה בדירת המגורים שלה. העובדה כי המבקשת אינה מבינה את השפה העברית וכי בנה של המבקשת (שכביכול תרגם לאמו את הסכם ההלוואה ואת שטר המשכנתא) אף הוא אינו יודע לקרוא ולכתוב בעברית – מבססת את המסקנה כי המבקשת לא הבינה את משמעות המסמכים שעליהם היא הוחתמה".

השופט אף התפלא מדוע בנסיבות חריגות אלה לא דאג המלווה לתיעוד החתימה והקלטת האירוע או לכל הפחות לתרגום המסמכים לשפתה של הקשישה.

סיכומו של עניין השופט קבע כי לו הייתה נפרשת בפני הקשישה תמונת המצב המלאה, ייתכן שמעולם לא הייתה מסכימה לחתום על ההסכמים.

לפיכך, השופט ביטל את שני המסמכים הן על סמך הוראות חוק החוזים והן משיקולי צדק ויושר.

התאם לכך, השופט הורה למחוק את המשכנתא שנרשמה לזכות המלווה, לבטל את מינוי עורך הדין שלו ככונס נכסים ולסגור את תיק ההוצאה לפועל שנפתח נגד הקשישה. המלווה חויב להחזיר לה את מלוא הוצאות המשפט בנוסף לתשלום שכ"ט עו"ד גבוה ביותר של 50,000 שקל.

כלי התקשורת מדווחים כמעט מדי יום על ניצול ציני של קשישים תוך החתמתם על עסקאות שמעמידות אותם בסכנה כלכלית ואחרת

המקרה, צריך להעיר אותנו – הילדים, הנכדים וקרובי המשפחה – לשמור על הורינו וסבינו מכל משמר ולוודא כי אינם מנוצלים בידי זרים או בני משפחה אחרים. לתשומת ליבכם !!!!!!!!