התובעת השתתפה בדיון בעניינה בבית המשפט. במהלך המשפט עלה חשד כי היא מקליטה את הדיון, וזאת בניגוד לחוק. עם תום הדיון נעצרה על-ידי מאבטחי בית המשפט, נאזקה, והוחזקה במקום חשוף לעיני הקהל, למשך כשעתיים ועשרים דקות, מבלי שבוצעה פעילות חקירתית כלשהי לבירור החשד נגדה. הזמן התארך משום שהמאבטחים הזמינו את השוטרים לבית המשפט, כדי שייקחו אותה לחקירה. זאת, בזמן שתחנת המשטרה נמצאת קרוב מאוד לבית המשפט. כלומר, ניתן היה לקחת את התובעת לתחנת המשטרה, במקום להחזיק אותה כך במשך למעלה משעתיים

בית המשפט קבע כי המעצר אכן נעשה בסמכותשכן התובעת נחשדה בעבירה. ככלל ניתן לומר שעיכוב ומעצר יש בהם כדי לפגוע בחירותו של אדם, ובזכויות היסוד שלו. ואולם, כידועניתן לפגוע בזכויות יסודבמקרה שבו הפגיעה היא במידה שאינה עולה על הנדרש.

סעיף 25 לחוק המעצרים קובע כי על שוטר שעצר אדם ללא צו מעצר, חלה חובה להביא את העצור ללא דיחוי לתחנת המשטרה. בהתאם לחוק, על מאבטחים שהוענקו להם זכויות דומות לזכויות המוקנות לשוטרים, חלות אותן חובות כמו  על שוטרים. לפיכך, החובה להביא אדם ללא דיחוי לתחנת המשטרה, חלה גם על המאבטחים בבית המשפט.

השופט סיכם, ופסק: "אין כל צורך להכביר במילים על כך שאופן מעצרה של התובעת, לא עומד בסטנדרט הראוי במה שנוגע לפגיעה מינימלית בכבודה. הצדק עם התובעת הטוענת כי הוחזקה  אזוקה בכניסה לבית המשפט למשך שעתים ועשרים, כך שכל הבא בשערי בית המשפט והיוצא מהם רואה אותה במצבה זה, זו פגיעה לא נדרשת בכבודה, וגם אם אניח שהייתה הצדקה לאזיקתה הממושכת, הרי שהיה על המאבטחים להחזיקה במעצר במקום פומבי פחות ,בבית המשפט"..

בית המשפט פסק כי על מדינת ישראל לפצות את התובעת,.

 

פיצוי להורים

בית המשפט לתביעות קטנות פסק פיצוי להורים, שילדיהם כונו על ידי הנתבעת "עבריינים". בית המשפט קבע כי אף שהילדים לא תבעו בעצמם (ילדים קטינים רשאים  לתבוע בבית משפט בכלל, ובבית משפט לתביעות קטנות בפרט ), האב התובע, יהיה זכאי לפיצוי, מאחר שהתפיסה החברתית המקובלת היא שייחוס האשמות כה חמורות לילדים, משליכה גם על ההורים, ובעיקר על איך נתפס החינוך אותו נתנו לילדים.

כדי לתבוע בלשון הרע, די לתבוע ב"לשון הרע", יש להוכיח ראשית את יסוד הפרסום בית המשפט פסק כי העלאת פוסט לאתר אינטרנט, שם כינתה הנתבעת את ילדי התובע "עבריינים" הינה פרסום בהתאם להגדרת החוק, שכן האמירה הייתה מיועדת לאדם נוסף זולת הנפגע, ואף הגיעה בפועל לאנשים נוספים. נדגיש, כי כאשר הפרסום נעשה בכתב, הרי שכלל אין צורך שאותו פרסום יגיע לאנשים נוספים, אלא די בכך שהוא עלול להגיע  לאנשים נוספים

לגבי פרסום שנעשה באינטרנט, פסק בית המשפט: "העלאת הודעה או תגובה באתר אינטרנט פומבי או ציבורי היא כיום ככל הנראה הדרך המהירה, הקלה והזולה ביותר להפיץ מידע בקרב מספר רב ביותר, ואף בלתי מוגבל, של אנשים. למרבה הצער הקלות בה ניתן לעשות כן הובילה במידה לא מועטה לקלות ראש בהעלאת הודעות בפזיזות מבלי לתת את הדעת להיקף החשיפה לתוכן ההודעה, משמעותו והשלכותיו.

הנתבעת טענה כי אמירותיה חוסות תחת ההגנה הקבועה בחוק, לפיה מה שפרסמה הינו אמת (הגנה זו נקראת הגנת"אמת דיברתי") חובת ההוכחה כי האמירה הינה אמת היא על הנתבעת. כלומר על מי שנטען כי הוא פרסם לשון הרע. נעיר, כי גם אם יוכיח המפרסם כי דבריו היו אמת, עדיין יצטרך להוכיח כי יש בפרסום משום עניין ציבורי. כלומר, לא כל דבר שהינו אמת, מותר לפרסום. במקרה הזה קבע בית המשפט כי הנתבעת כלל לא הצליחה להוכיח שאמירתה כי ילדי התובע הינם "עבריינים" הינה אמת, ולמעלה מן הצורך אף פסק בית המשפט כי באמירה כלל אין עניין ציבורי.

 

מקרה מצער

לפני כשבוע פנתה אלינו גברת בבעיה. לאחר השיחה הגענו למסקנה שעדיף שתקבל ייעוץ מעורך דין ,  מדובר באישה עובדת ובתיאום איתה סיכמנו עם עורך הדין מועד לפגישה. כמה דקות לפני שעת הפגישה התקשרנו לפונה אך לא היה מענה , התקשרנו לעורך הדין בכוונה להציע לו להמתין עד שנקבל קשר עם הגברת אך גם ממנו לא קבלנו מענה התקשרנו למשרדו בטלפון השני  בבקשה שימסרו לו שימתין ענתה המזכירה  שהוא בדרך אלינו, וכעבור כמה דקות התייצב עורך הדין  במשרדנו ניסינו שוב להתקשר לגברת והצלחנו ליצור איתה קשר והסתבר שהיא בעבודה ושלדבריה חשבה שמדובר בפגישה ביום המחרת.  אין לנו אלא להצטער על האירוע המצער. לפיכך החלטנו ל"הזעיק את עורך הדין רק לאחר שהזקוק לייעוץ יתייצב במשרדנו.

 

הולכת רגל  נפלה נחבלה

אישה מבוגרת שהייתה בדרכה לתחנת אוטובוס, נאלצה ללכת בשביל מעבר משובש ורצוף מכשולים וכתוצאה מכך נפלה ונחבלה. האישה (כבת 77), לא תיארה לעצמה כי הליכתה לתחנת האוטובוס הקרובה תסתיים בכתף שבורה ואשפוז בבית חולים. שביל המעבר בו נאלצה ללכת היה משובש, זרוע באבנים שבורות וללא מעקה בטיחות. כתוצאה מכך היא מעדה ונחבלה קשות.

תביעה מטעם הנפגעת הוגש כנגד: הרשות 

מטעם הרשות הוצגו לבית המשפט תמונות המתעדות את זירת האירוע.  בניסיון להתנער מהתביעה, ניסתה הרשות להטיל את האחריות למפגעים על קבלני המשנה שהעסיקה,. התצהיר שהגיש מנהל המשק של הרשות פעל דווקא לרעתה, וזאת בשל כך שניתן היה להבין מהתצהיר כי היא לקחה על עצמה את אחריות הפיקוח על העבודות שהתבצעו בשטח. הנפגעת פנתה לש.ר.פ לקבל טיפול.   האישה הגישה תביעה משפטית בבית המשפט לתביעות קטנות   

בטיעונים לגובה הפיצויים טענה  הרשות כי הנתבעת יכולה הייתה להסתפק בטיפול רגיל בבית החולים. בית המשפט קבע כי על התובעת להחליט על מקום ואופן הטיפול הרפואי בפגיעות למרות שעל כל צד מוטלת החובה למזער את נזקיו, יש להפעיל כלל זה בהתאם לנסיבות, וודאי שאין לחייב את הנתבעת להמתין לטיפול כשהיא סובלת מכאבים עזים עד שצוות בית החולים יתפנה לטפל בה, ולכן פנייתה לש.ר.פ. הייתה סבירה בהחלט.

בפסק הדין נמנע בית המשפט מלהיכנס לנושא חלוקת האחריות בין הנתבעים, אך קבע כי עליהם לפצות את הנתבעת, ביחד או לחוד, בסכום של כ-28,000 ₪ ובנוסף ב- 1,800 ₪ בגין הוצאות המשפט.

 

הכביש הוצף

גשם פתאומי, של תחילת החורף, שיבש את תכניותיה של הנהגת בעת שנסעה ברכבה עם חברותיה. עקב פתחי ניקוז סתומים בצדיי הכביש, הציפו מי הגשם את הכביש בו נסעו וכתוצאה מכך הן נלכדו במכונית. בהמשך חולצו מהמכונית בעזרת עוברי אורח. עובדי העיריה (מאזור מרכז) שהוזעקו למקום האירוע הצליחו אמנם לנקות את פתחי הניקוז אבל המכונית כבר ניזוקה ולא ניתן היה להשתמש בה בימים שלאחר מכן. הנהגת טענה כי הרשות התרשלה בניקוי פתחי הניקוז

הגישה תביעה כנגד הרשות ודרשה כי הרשות תפצה אותה בגין הנזקים שנגרמו לה.

בניסיון להתנער מאחריותה לאירוע, טענה הרשות כי היא פעלה באופן סביר כיוון שתחזקה את מערכת הניקוז כנדרש ונקטה בכל האמצעים הדרושים למניעת הצפות במערכת הניקוז.

בנוסף טענה הרשות כי כמות הגשמים אשר ירדה באותו יום הייתה כמות נדירה וחריגה, ולשם כך הציגה חוות-דעת מטעם השירות המטאורולוגי. אלא שמנגד נטען כי לא ניתן ללמוד מהמסמך מתי ירדו אותן כמויות גשם.

מנגד, התובעת טענה כי לאחר שהרכב הוצף היא הבחינה בעובדי העירייה עמלים בניקוי מערכת הניקוז באותו רחוב. עובדה זו, כך נטען בתביעה, תומכת בטענה כי העירייה לא פעלה כנדרש מבעוד מועד. בנוסף נטען בתביעה כי האירוע התרחש בשעות הבוקר, כאשר הגשם החל לרדת דקות ספורות בלבד לאחר שהתובעת החלה בנסיעתה, עובדה המבטלת את טענות העירייה בעניין כמות גשמים.

מטעם הנהגת  הוצגה לבית-המשפט חוות דעת שמאי בדבר הנזקים שנגרמו לרכבה. חוות דעת זו התקבלה במלואה על-ידי ביהמ"ש, ולפיה נפסק לתובעת פיצוי בסך 15,155 ₪. כמו כן חויבה העירייה לפצות את התובעת בסך 4,000 ₪. בגין הוצאותיה ועוגמת הנפש שנגרמה לה. בסה"כ חויבה העיריה לשלם לתובעת 19,155 ₪.