קריית שמונה – מאז ועד היום

האזור והתקופה העתיקה

איזור הגליל ועמק החולה בפרט, לא היה כל כך מיושב בימי קדם. המצב הגיאוגרפי וביצות שהיו באזור מנעו את התפתחות האזור והתיישבותו. אף על פי כן היו מספר ישובים מתקופות שונות כגון קיבוץ דן בצפון – העיירה חצור בדרום, וכן מספר מקומות מהתקופה הכנענית הקדומה.

רק בראשית המאה ה- 18  והמאה ה – 19 החלה התעניינות בכל העולם בגילוי מקומות חדשים. בעיקר ע"י נוצרים שרצו להפיץ את הנצרות וכן לגלות מקומות נדחים על פני כדור הארץ.
לארץ ישראל ולעמק החולה באו מספר מבקרים כבר לפני 200 שנה. מעדויות שלהם לא הייתה שום התיישבות קבע באזור ורק פה ושם היו מספר יושבי אוהלים עם עדריהם.
בתחילת המאה שעברה הגיעו לכאן שבטים ממצרים אחד מהם בשם העווראנה שהתיישב בביצות עמק החולה והקים את ביתו סמוך למקום, שם מצא את מחייתו בדיג ובעיבוד גומא הפפירוס המפורסם.
אחרי מלחמת העולם הראשונה בשנת 1917 נכבש האזור ע"י האנגלים ומכאן החלה התפתחותו של הגליל אם זה ע"י סלילת כבישים או עיבוד קרקע והקמת מבנים.

במקום שבו קיימת היום קריית שמונה היה ישוב ערבי בשם חלסה שמנה 2,000 נפש. חלק מהישוב היה על גבעת שחומית וחלק היה לאורך נחל-הזהב.
בשנת 1920 יצאו מחלסה המרצחים שרצחו את טרומפלדור וחבריו ב - יא' באדר תר"פ בתל-חי. בשנת 1948 נכבש האזור ע"י חטיבת יפתח של הפלמ"ח, וכל התושבים של חלסה ברחו ללבנון או לסוריה.  הישוב היה נטוש ללא נפש חיה במשך שנה.

קריית שמונה – ראשית העלייה

בשנת 1949 מיד לאחר מלחמת השחרור החלה עליה המונית מתימן בשם "מרבד הקסמים". עשרות אלפי תימנים הגיעו לארץ והתיישבו במקומות שונים ברחבי המדינה. כ – 13 משפחות תימניות הובאו לכפר הערבי הנטוש חלסה ב – 27.7.49  והוכנסו לבתי הכפר הנטוש למדורים. בשנת 1950-51 הצטרפו אלפי עולים שבאו מעיראק ואירן במבצע "עזרא ונחמיה".

כבר בשנת 1951 מנה הישוב יותר מ – 3,000 נפש, אשר גרו באוהלים ובפחונים בתנאים קשים מאוד. מעברת "חלסה" נקרא המקום, המעברה הגדולה בארץ. שמה של מעברת "חלסה" שונה ל – "קריית יוסף" ע"ש יוסף טרומפלדור, אך לאחר שנה שונה שמו של הישוב לקריית שמונה על שם שמונה גיבורי תל-חי.

העלייה התימנית ( 1949-1950 )

ראשוני העולים למעברת חלסה היו יוצאי תימן אשר הגיעו לקריה בשנת 1949. ראשוני תושבי העיר חלסה היו 18 משפחות תימניות שהובאו על ידי מחלקת  ההתיישבות של הסוכנות היהודית לפי דרישת ראשי הקיבוצים שמסביב לכפר הערבי הנטוש חלסה. הכפר ננטש על ידי תושביו בסוף מלחמת השחרור מפאת הפחד של הערבים מנקמה. כחצי שנה חלסה הייתה נטושה ללא מתיישבים ונותרו בה רק מספר מבנים שלמים בצידי הכביש המוביל למטולה וכן מספר בתים ששימשו כמוסדות ציבור עוד בתקופת המנדט. ואומנם ראשוני העולים שעלו בשמחה בעלייה אידיאולוגית יושבו בתחילת דרכם במבנים נטושים שהיו במקום וכך נוצר הגרעין הראשון של ראשוני החלוצים של ישוב חלסה. אין לתאר את הקשיים הרבים שהיו מנת חלקם של התימנים. ההבטחות לא מומשו והם מצאו עצמם בארץ, בשום מקום בלב ליבו של איזור יפיפה עם פוטנציאל אדיר לגידולים חקלאיים וכן ריכוזי מים רבים, אך התנאים הפיזיים היו קשים מנשוא בייחוד שאט אט היישוב התחיל לקלוט עוד ועוד משפחות מתימן. אומנם לאחר מספר חודשים של ייאוש החלו רק חלק מהעולים לעבוד במשקי הסביבה וב"סולל בונה" שהחל לבנות את הפחונים הראשונים שנבנו בראשית שנת 1950. בפחונים אלו שוכנו יתר העולים שהגיעו לחלסה. העלייה מתימן פסקה לחלוטין בשנת 1950. ביישוב חלסה נותרו רק המשפחות שמצאו תעסוקה והאמינו בעתיד המקום.

הסיבות העיקריות לנטישת המשפחות מתימן היו

1. הרגשת הבדידות והניתוק למרכז הארץ.
2. רצון איחוד המשפחות.
3. התלאות שפקדו אותם.
4. החיים במעברה היו ללא תנאים אנושיים.
5. העלייה הגדולה מפרס ומעיראק גרמה למהפך ביחסי הכוחות במעברה.

 

המשך גלי העלייה והתפתחות המעברה

המעברה הלכה והתרחבה. התנאים היו קשים ובלתי נסבלים, הוחלט להקים צריפי עץ ואסבסט לשיפור תנאי המגורים. כן הוחלט בשנת 1953 בבניית בתי הקבע הראשונים, ברחובות: "אחד העם", "עגנון", "ביאליק" ו"הנשיא".

תחילה חשבו להקים ישוב עירוני חקלאי – בו יהיו משקי עזר בין בתי המגורים והאנשים יעבדו את המשקים ובעבודה חקלאית.  גלי העלייה המשיכו וגברו כאשר החלה עליה גדולה מרומניה, צפון אפריקה ומקומות אחרים. הישוב מנה כבר 5,000 נפש, והיה צורך למקורות תעסוקה ופרנסה לאלפי העולים. כמובן שמשימה זו הייתה קשה ביותר, המדינה חיה בתקופת הצנע והחיים היו קשים מאוד. במעברה אנשים חיפשו מקורות פרנסה, אך לא מצאו, חלק מהן עזב  את הישוב וחלק החל להתמרמר ולזעוק חמס.

הישוב בשנות ה – 50

רק בשנת 1955 ניתן לישוב מעמד של מועצה מקומית, ונבחר במאי  1955 ראש המועצה הראשון -אשר נזרי. רק אז ניתן היה לתכנן את הישוב ולדרוש מהממשלה תקציבים לתכנן את הישוב. ואכן שנה זו הייתה שנת מפנה בהתפתחות הישוב. הוקמו מפעלי טכסטיל, מרכז מסחרי, בית קולנוע, הוקמו מוסדות ציבור שונים כמו בנקים ודואר, נסללו כבישים ובתי אבן רבים צצו בין השכונות הבנויות מפחונים. הישוב מנה כבר כ – 11,000 תושבים והיה ממש בתנופת בניה. בשנת 1958 הוחלט על חיסול המעברה. הוקמו אלפי יחידות דיור חדשות למפוני המעברה. הוקמו בתי ספר, החלה עליה אינטנסיבית ממרוקו ומצפון אפריקה שהפכה את הישוב למקום שוקק, סואן ותוסס.
הישוב החל לקבל תנופה ובכל מקום היו בונים חנויות, בתים ומפעלים. אך כמובן שזה לא הספיק והיו עדיין בעיות תעסוקה, עזובה וקשיים אחרים. את העיר עזבו מאות משפחות, אך מאות רבות באו במקומם ומילאו כל מקום.

מקומות התעסוקה הראשונים

המפעל הראשון בקריית שמונה היה מפעל מחצלות קש שהוקם ע"י רות דיין וחברת משכית בשנת 1950.  המפעל הוקם בבית החאן.
במפעל זה עסקו בעיקר תימנים שבאו עם ידע באריגת שטיחים. שם הם נאלצו לארוג גומא למחצלת. מפעל זה לא החזיק מעמד היות ולא היה מי שיקנה את תוצרתו והוא נסגר.

רוב התימנים שהיו ממשפחות הראשונים עזבו את הישוב ועברו למרכז הארץ. גלי העלייה הלכו וגברו והמצוקה הלכה והתרחבה. המדינה הייתה חייבת למצוא פתרון לאנשים המשוועים לעבודה. וכן החלו לעבוד בעבודות יזומות שונות ביעור קק"ל ובמשקי האזור. שום מפעל רציני לא נפתח, באותה התקופה היו מספר בתי מלאכה כגון: מפעל לבלוקים, מפעל לברזים, מחצבות חצץ, חקלאות בחוות החולה.  אך מקומות אלו לא נתנו מענה לפרנסה.

קריית שמונה בשנות ה - 60

שנות ה – 60 היו שנים שבהן קפאה העיר על שמריה וכמעט לא התפתחה. מספר התושבים הגיע ל- 17,000 נפש, הייתה עזיבה נמרצת למרכז הארץ לא היו שום אירועים מיוחדים הראויים לציון היסטורי, פרט למריבות פוליטיות, תככנים והדחות שהיו בין שני ראשי המועצה אשר ניזרי ודוד מורה.

אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1968 גורלה של קריית שמונה נחרץ. בשנה זו נפלה הקטיושה הראשונה על קריית שמונה והרגה 2 תושבים. הזעזוע וההלם היו גדולים. קריית שמונה הפכה לישוב ספר אומלל שסבל מהפגזות הולכות ונשנות מתחום לבנון.
הקטיושות נפלו כמעט מידי יום וגבו קורבנות רבים. המצב היה בכי רע. המורל היה ירוד והייתה הרגשה של חוסר אונים. הוקמו מקלטים רבים וחדרי בטחון בכל בית. צה"ל עשה ככל יכולתו להרחיק את הקטיושות אך ללא הצלחה. מבצע ליטני ושלום הגליל לא פתרו את הבעיה שממנה סבלה העיר עד שנת 2006.

קריית שמונה בשנות ה – 70

שנות השבעים היו שנות מהפך בהתפתחות העיר. בשנת 1974 בחודש אפריל חדרה חוליית מחבלים לרח' יהודה הלוי ורצחה בדם קר  18 תושבים. ההלם היה גדול. הממשלה החליטה לתת לקריית שמונה מעמד של עיר, דבר שהביא להתפתחות נמרצת של הישוב הן בבניה והן בפיתוח. הישוב פרח ושגשג, פעילויות תרבותיות רבות היו בכל מתנ"ס ובבתי הקולנוע המקומיים הוקרנו הסרטים הטובים ביותר. הוקמו מוסדות ציבור ומפעלי תעשיה רבים באזור התעשייה הדרומי, נסללו כבישים ומדרכות, הפיתוח נראה בכל מקום, בריכה אולימפית, מגרשי טניס, אולמות ספורט. אך המצב הכלכלי לא הביא לקידום העיר בתחום החיים האחרים כמו גידול במספר האוכלוסין.

קריית שמונה בשנות ה - 80

שנות השמונים מסמלות את המהפך השלטוני בקריית שמונה. פרוספר אזרן נבחר לראשות העיר אחרי ארבע שנים של ועדה קרואה שלא תרמה כלל להתפתחות הישוב. קריית שמונה המשיכה לסבול מהפגזות קטיושות ביתר שאת. יום יום נורו קטיושות על העיר ושיבשו את מהלך החיים התקין. בשנת 1982 יצאה הממשלה במבצע של"ג - מלחמת לבנון - מלחמה שאמורה הייתה להרחיק את המחבלים מהגבול ומירי הקטיושות על קריית שמונה.
מלחמת לבנון הפכה את קריית שמונה למוקד עניין ציבורי בכל מה שקשור לטרור מלבנון ולמוקד הפגזת קטיושות מסיביות.

כמובן שפרט למצב הביטחוני, העיר התפתחה לכיוונים של עשייה רבה בתשתיות עירוניות בבניית שכונות חדשות ע"י יזמים פרטיים כגון: שכונת נוף-חרמון, שכונת אמנה ושכונת גבע.
ראש העיר שלט ללא עוררין על השלטון בעיירה ולא היו כל אופוזיציות לפעילותו. בעיות האבטלה לא פסקו והמצב הכלכלי נהיה לגורם עיקרי לעזיבת תושבים את העיר ולמצב רוח קודר. רוב האוכלוסייה מחפשת את הביטחון הכלכלי. בלי תעסוקה ראויה לא יהיה חוסן חברתי. 

האבטלה גברה ממספר סיבות: גידול האוכלוסייה, פיטורין מסיביים מהקיבוצים ופשיטות רגל של מפעלים ותיקים. את החלל הריק מילא המסחר. קריית שמונה הפכה לעיר מסחר לתושבי העיר והאזור. נבנה איזור התעשייה הצפוני, ובו מספר מפעלים חדשים כמו "נביעות" ו"מגדה".

קריית שמונה בשנות ה- 90

גם בראשית שנות ה – 90 הצטיינו בהמשך פיתוח ותנופה עד ששוב החלו הקטיושות הארורות ליפול ושוב יצאה הממשלה במבצע "דיו וחשבון" נגד המחבלים וכן למבצע נוסף "ענבי זעם" בסוף שנות התשעים. המצב הביטחוני לא הניח לרגע לתושבים והפריע מאוד ליצירת אוירה רגועה בישוב.

שנות התשעים הם השנים שהחלה העלייה הגדולה מברית המועצות. קריית שמונה קלטה תוך מספר שנים 3,500 עולים חדשים, נבנו שכונות חדשות שהגדולה שבהן היא שכונת "הורדים" במזרח קריית שמונה. החלה תנופת בניה גדולה של דירות קרקע ע"י התושבים וע"י בנים ותיקים. נבנו 3 קניונים בעיר, "היכל התרבות" וחטיבת ביניים "אצבע הגליל".
גם בשנים אלו הזרימה הממשלה תקציבים רבים לישוב. התיירות הפכה את קריית שמונה לעיר שנותנת שירות לרבבות תיירים המגיעים לגליל העליון.

עקב המצב הביטחוני והשלטוני בישוב קיבלה קריית שמונה תקציבים גדולים לפיתוח ולחינוך. נבנה מנחת למטוסים קלים ונבנה מפעל למטוסים. 
נפתחה הטיילת הראשונה והמפורסמת לאורך קטע משד' ת-חי שהייתה תחליף למרכז המסחרי הישן וכן נבנה מרכז מסחרי מפואר במקום המרכז הישן ששימש שנים רבות למסחר וחיי תרבות. אוכלוסיית העיר מנתה אז 23,000 נפש.