זמני השבת בקריית שמונה ודבר תורה לשבת מהרב איתמר לוי


בס"ד י כסלו תשפ"ז

הדלקת נרות ק"ש: 16:07
צאת השבת ק"ש: 17:11

"אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" | פרשת ויצא 

המדרש מתאר את סולם יעקב כמשל לבן מלך שישן בעריסה. כל עוד האם המטפלת (המינקת) אינם שם, זבובים מטרידים אותו. ברגע שהיא מגיעה, הזבובים בורחים. הזבובים מתארים את המלאכים העולים ויורדים בסולם. בעל הספר "עקידת יצחק" כותב שבפילוסופיה של ימי הביניים, מלאכים מסמלים את ההנהגה השכלית. והמינקת מסמלת את הקב"ה שמתגלה אל יעקב בנבואה: "והנה השם ניצב עליו". הנמשל: כל עוד האדם משתמש רק בשכלו, "המלאכים", הוא חשוף לספקות, טעויות וטרדות מחשבתיות כמו זבובים. אך כאשר מופיעה התגלות נבואית ישירה ("ה' ניצב עליו"), כל הספקות וההוכחות השכליות שסותרות את דבר ה' מתבטלים ונעלמים מאליהם. 

רבי יצחק עראמה משתמש בטיעון זה כדי להתמודד עם פילוסופים בני תקופתו שטענו כי התורה חייבת להתיישב תמיד עם ההיגיון הפילוסופי. לדבריו, כשם שאדם משכיל אינו סומך על עיניו כשהן מטעות אותו לגבי גודל השמש, כך על הפילוסוף להכיר במגבלות השכל האנושי ולקבל את אמיתות התורה והנבואה גם כשהן נראות סותרות את ההיגיון הטבעי.

שלושה נביאים

טענה זו – שהשכל חייב להיכנע לנבואה (כפי שהדמיון נכנע לשכל) – מבוססת מתוך ספרי הנביאים, גם הנביאים הגדולים ביותר טעו כאשר הסתמכו על שיקול דעתם השכלי בלבד, עד שהופיעה עליהם הנבואה ותיקנה אותם. מדובר בגדולי הנביאים כמו נתן ושמואל שהתכוונו בודאי לשם שמיים, אבל פעלו מכוח ההיגיון האנושי בלבד, מה שהתברר כטעות כשהופיעה הנבואה וחשפה את האמת העליונה, שסתרה לחלוטין את מסקנות השכל. 

שמואל – בהמלכת דוד בבית לחם – חשב שיופי וגובה קומה (כמו אצל אליאב) הם התכונות הראויות למלך, בדומה לשאול. ה' פוסל את אליאב ומלמד שהשכל האלוהי ("ללבב") רואה מעבר למראה החיצוני ולשיפוט האנושי.

נתן הנביא הניח שמבחינה ערכית והגיונית, אין ראוי מדוד הצדיק לבנות את בית המקדש, ואישר זאת מיד. ה' מבטל את האישור ושולח את נתן עצמו לבשר זאת לדוד, כתוכחה על שהחליט מבלי להמתין לנבואה.

מיכיהו בן ימלא – במלחמת רמות גלעד – הסיק בהיגיון מדיני שראוי למלך ישראל לצאת להשיב עיר גזולה, ולכן איחל לאחאב הצלחה. לאחר שכיון לנבואה, גילה שגזירת שמיים הפוכה לחלוטין ואחאב עתיד ליפול במלחמה.

תמיהתו של יעקב

יעקב אבינו, שהיה איש שכל שלם, מתפלא לאחר החלום: כיצד ייתכן שיש לה' "מקום" מסוים ("שער השמיים", "בית אלוהים")? ייחוס מקום פיזי לאלוהים מוביל לשלושה שקרים מוחלטים שסותרים את אחדותו ורוחניותו של הבורא: א. כל דבר שנמצא במקום פיזי הוא בעל גודל וגבולות. ב. אם ה' שוכן במקום או במשכן, משמע שכאשר המשכן זז, ה' עובר ממקום למקום. ג. תנועה נובעת מצורך להשיג דבר מה שחסר, ואילו האל שלם ואינו חסר דבר. 

אם נסכם את השאלה במשפט אחד: יש כאן סתירה בין השכל השולל מקום מהא-ל, לבין התורה והנבואה המדברות על "בית אלוהים" ו"משכן"?

הפתרון: הנבואה מלמדת על ההשגחה והדבקות

השכל צודק בכך שהא-ל אינו גוף ואינו מוגבל במקום, אך הנבואה באה להשלים את מה שהפילוסופיה מחמיצה – לשיטתם הא-ל קיים והוא אחד ופשוט, אבל קשה להם להבין את עניין ההשגחה הפרטית, הקשר האישי שבין הבורא לאדם. 

כאשר הנבואה מראה ליעקב שה' ניצב במקום מסוים, או כשהתורה מצווה לבנות משכן, המטרה היא לחקוק בלב האדם שהקב"ה משגיח בעולם, מקשיב לבני אדם ודבק בצדיקים המבקשים להתקרב אליו – דבר שהשכל הפילוסופי הקר אינו מסוגל לתפוס לבדו.

ההוכחה מדברי ישעיהו הנביא

ישעיהו הנביא אומר: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי". הפסוק הזה משלב את שני הדברים יחד: מצד אחד הוא משתמש בדימוי של ישיבה במקום (כסא והדום) – צד של הגשמה. אך מצד שני גודל הדימוי "השמים" ו"הארץ" – שולל כל הגשמה, ומלמד שכבוד ה' מלא את כל העולם מתוך השגחה וגדולה אינסופית.

ישעיהו ממשיך לשלול את ההבנה הפשטנית שהקב"ה זקוק למקדש: "אֵיזֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי", הקב"ה אינו מתעייף ואינו זקוק למקום מנוחה, ואינו עובר ממקום למקום בעזרת כלים גשמיים. גם כאשר הכתוב אומר "וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה", אין הכוונה לעבודה בידיים או בכלים. אלא כפי המשך הפסוק – "וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם ה'" – מלמד שהעולם נברא במאמר בלבד (שהרי בעשרה מאמרות נברא העולם), כלומר על ידי רצון השם, ללא שום פעולה גשמית.

מדוע בכל זאת הקב"ה בוחר מקום ושוכן במקדש?

התשובה, לא לצורך עצמו, אלא אך ורק לטובת בני האדם. משל למלך גדול שעובר מעיר הבירה המפוארת שלו לעיירה נידחת וענייה. המלך אינו עובר לשם כי חסר לו דבר מה בארמונו, אלא כדי להביא ברכה, שפע והצלחה לתושבי העיירה בזכות נוכחותו. הנמשל, השראת השכינה במקום מסוים נועדה לעורר את בני האדם, לקרב אותם ולרומם את השגתם הרוחנית.

שלושת התנאים לזכות להארה אלוהית

הנביא ממשיך ואומר כיצד עושים שהשכל האנושי יזכה להדרכה אלוקית, היא הנבואה, ויש כאן שלושה תנאים: "וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי". א. "עני" – השכל האנושי מעצם טבעו הוא "עני" – מוגבל וקצר מלהשיג לבדו את האמיתות העמוקות. ב. "נכה רוח" – לא די שהאדם מוגבל, עליו להיות מודע למגבלות שכלו ולהצטער עליהן. מי שמרוצה מעצמו ובטוח ששכלו מבין הכול, חוסם מעצמו כל אפשרות להתעלות. ג. "חרד על דברי" – חרדה במקרא לעיתים קרובות במובן של זריזות והתגייסות, האדם צריך להשתוקק לאמת האלוהית ולרוץ לקראתה בזריזות ובהתלהבות.

שבת שלום ומבורך,
הרב איתמר לוי.